פלאפון תקשורת בע"מ נ' עביד

החלטה

בהתאם לכך אני מסמן את מכתב התלונה של הנתבע כ-נ/1.

את מכתב התשובה של נציב תלונות הציבור כ – נ/2.

ואת התמליל כ – נ/3.

ניתנה והודעה היום י"ג טבת תשע"א, 20/12/2010 במעמד הנוכחים.

יאיר דלוגין, שופט

פסק דין

לפניי תביעה על סכום קצוב בסך של 6,958 ₪. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה יתרת חוב כנזכר לעיל שמחולקת לחשבונית בסך של 3,857 ₪ אשר רובה מתייחסת לדמי יציאה שעל הנתבע לשלם עקב הפרת ההסכם מול התובעת וחלקה הקטן מתייחסת לחוב שוטף בגין שיחות. כמו כן מבוקש לחייב את הנתבע ביתרת חוב עבור ציוד בסך של כ – 2,260 ₪. בנוסף מבוקש לחייב את הנתבע בהוצאות גביה בסך של 665 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית כדין עד להגשת התביעה.

הנתבע טוען כי בחודש אוגוסט 08 הגיע לתחנת שירות של התובעת כדי לקבל שירות למכשיר טלפון נייד שהיה ברשותו ונמסר לו כי עליו לשלם 400 ₪ כהשתתפות עצמית בגין התיקון. הנתבע הסכים לכך אולם נמסר לו מכשיר שרוט ומשומש במצב לא ראוי. לאחר כשבוע חזר שוב לתחנה והובטח לו כי יקבל מכשיר ראוי לשביעות רצונו. לאחר המתנה ממושכת של שעתיים נאמר לו כי חסרים חלקים להשלמת המשכיר ועליו להגיע למחרת. למחרת המתין הנתבע כשלוש שעות נוספות וגם אז לא נמסר לו המכשיר. לאחר מכן פנה שוב הנתבע לנציגת הנתבעת על מנת שתמצא לו פתרון וזו מסרה לו כי עליו לנסוע לסניף התובעת בנהריה כדי לקבל שם מכשיר תקין וראוי בעוד אשר קודם לכן הגיע לסניף התובעת בעין המפרץ. הנתבע נסע לנהריה אולם גם אז הסתבר לו כי חסרה סוללה למכשיר והוא נאלץ שוב לחזור לביתו ללא המכשיר. למחרת נמסר לו כי יגש שוב לנהריה כדי לקבל את המכשיר עם הסוללה התקינה. הנתבע טוען כי באותה שיחה הובטח לי כי כפיצוי על הטרטורים שעבר הוא לא ייאלץ לשלם השתתפות עצמית בסך של כ – 400 ₪. הנתבע טוען כי פנה לנציג התובעת וביקש כי עניין הזיכוי יתועד במכשיר התובעת, ונאמר לו על ידי נציג התובעת כי אין בכך צורך וכי אותו נציג ידאג לכך. בסופו של יום חויב חשבונו של הנתבע בהשתתפות העצמית. כמחאה על כך ועל אי קבלת הזיכוי ביטל הנתבע את הוראת הקבע שלו. הנתבע טוען כי חובו בגין שיחות עומד על 350 ₪ שהם שקולים להשתתפות העצמית שהוא היה אמור להיות מזוכה וכי הוא לא חייב דבר לתובעת מלבד התשלום השוטף בגין המשכירים. עוד לטענתו הוא הציע לתובעת כי תזכה אותו בגין ההשתתפות העצמית וכי יחזור לשלם מידי חודש את עלות המכשירים והשיחות, אולם היא סירבה לכך ודרשה את התשלום לאלתר. לטענתו התובעת הפרה את ההסכם.

דיון

היום שמעתי את עדותו של מר עוז מיכאלי נציג צוות טיפול משפטי מטעם התובעת, וכן שמעתי את עדותו של הנתבע בעצמו. מר מיכאלי וגם הנתבע עצמו הגישו תצהירי עדות כאשר תצהיר העדות של הנתבע מהווה למעשה את ההתנגדות שהוא הגיש בתצהיר התמיכה שנלווה להתנגדות.

כל צד טוען למעשה שהצד שכנגד הפר את ההסכם ובעקבות כך גוזר את המסקנות המשפטיות המתבקשות. השאלה העיקרית שעלי להכריע בה הינה מי מהצדדים אכן הפר את ההסכם אם בכלל.

לאחר שעיינתי בחומר הראייתי שבפניי ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה שהתובעת בסופו של דבר הפרה את ההסכם במובן זה שלא פעלה כדי לזכות את הנתבע תוך זמן סביר בזיכויים שהבטיחה לתת לו בגין ההשתתפות העצמית אשר היא הסכימה לוותר עליה עקב מסכת הטרטורים שעבר הנתבע.

עדותו של הנתבע והשתלשלות העניינים שפורטה בהתנגדות בקשר לדין ודברים שהוא ניהל עם התובעת בנושא החלפת המכשיר מקובלת עלי ואמינה עלי. לא מצאתי סתירות כלשהן בעניין זה בגירסתו וגם התרשמתי מעדותו ומהופעתו לפניי שדברים אלה משקפים נאמנה את מהלך הדברים בפועל. מעבר לכך גם לא מצאתי בחומר הראיות שהוגש מטעם התובעת טענות ממשיות ובוודאי לא חומר ראייתי ממשי שיהיה בו כדי לסתור את השתלשלות העניינים המפורטת שתיאר הנתבע לפניי בקשר לשעות הרבות שהוא נאלץ להמתין במשרדי התובעת כדי לקבל את המכשיר שהובטח לו, והצורך לנסוע לתחנה אחרת בעיר נהריה כדי לקבל את המכשיר שגם כאן למעשה נאלץ הנתבע להקדיש זמן רב עקב הצורך בנסיעה נוספת לסניף בנהריה.

אין מחלוקת שתוך שבועיים ימים קיבל הנתבע את המכשיר החלופי. אינני רואה בהתנהלות הנזכרת לעיל של התובעת בקשר למתן המכשיר החלופי ובקשר לזמן שנדרש לצורך כך משום הפרת ההסכם מצידה שכן הנתבע נתן לה למעשה בהתנהגותו הזדמנויות חוזרות ונשנות למסור לו את המכשיר. יחד עם זאת על פי חומר הראיות שלפניי ובפרט עדותו של הנתבע בעניין זה אני קובע כי ההבטחה שניתנה לנתבע לקבלת זיכוי בגין ההשתתפות העצמית ואי חיובו ברכיב זה היתה הבטחה חד משמעית שיש לתת לה תוקף משפטי ולא מעשה שנעשה לפנים משורת הדין.

לפיכך, גם אם הצדדים לא קבעו מועד נקוב למתן הזיכוי, הרי שעל פי חוק החוזים יש לקבוע כי התובעת היתה צריכה לתת את הזיכוי תוך זמן סביר. על פי החומר שלפניי נעשה חיוב בסך של כ-142 ₪ בגין השתתפות עצמית ולאחר מכן נעשה חיוב נוסף על סך של 497 ₪ ביום 18.8.08 אשר אמור היה להיות מחויב בחשבונו של הנתבע בשלושה תשלומים. ר' נספח ה' 1 לתצהיר העדות הראשית של התובעת. בהעדר ראיות אחרות לסתור, מקובלת עלי טענת התובעת שלפיה התשלום הראשון היה אמור לרדת יחד עם החיוב הקרוב של החשבונית השוטפת של הנתבע ובהתאם למועד החיוב של החשבונית נספח ד' 1 שחל ביום 14.12.08 אין לי אלא להסיק כי החיוב בגין השתתפות עצמית אמור היה להעשות לראשונה ב – 14.9 ולאחר מכן ב – 14.10 וב – 14.11. על פי החומר שלפניי עולה כי הזיכוי ניתן ביום 9.11 היינו כחודשיים לאחר ששליש מהחיוב כבר בוצע באמצעות חיוב חשבונו של הנתבע, וכחודש לאחר שבוצע החיוב הנוסף. סבור אני כי מדובר בתקופה שעולה על הסביר. לא מצאתי כל נימוק או טיעון ממשי מדוע לא ניתן היה לבצע את הזיכוי האמור כבר בסמוך למועד שבו הזיכוי הובטח. בעניין זה העיד הנתבע כי הזיכוי הובטח לו מספר ימים לפני תום שבועיים לפני המועד שבו הוא לראשונה הגיע עם המכשיר לסניף התובעת, היינו מדובר בחודש אוגוסט 2008. לא ברור לי מדוע מצד אחד ניתן בצורה מדויקת ובמהרה לחייב את הלקוח על סכום שהוא חייב לשלם ומצד שני זיכוי שהובטח לו באותה נשימה למעשה או זמן קצר לאחר ביצוע החיוב (18.8.08), לא ניתן לבצע באותה מהירות ובאותה יעילות. הנתבע גם הצהיר כי הוא פנה לנציג התובעת כדי לוודא שהזיכוי ינתן ונאמר לו שאין צורך לרשום את הדבר במחשב וכי נציג התובעת יטפל בכך. עדות זו גם היא נאמנה עלי.

לפיכך המסקנה שיש לגזור הינה כי הזיכוי ניתן באיחור ובמובן זה תוך הפרת ההתחייבות שניתנה בקשר לכך. הנתבע גם הצהיר כי חרף זאת הוא היה מוכן לשלם את יתרת הציוד בגין המכשירים מידי חודש בחודשו וכן לשלם בגין שיחות שוטפות תוך קבלת הזיכוי על ההשתתפות העצמית, אולם התובעת סירבה לכך (ר' סעיף 18 ו-19 להתנגדות). לא מצאתי התייחסות מפורטת וממשית של התובעת לנקודה זו ועל כן אין לי אלא לקבל את גירסתו של הנתבע בעניין זה וכתוצאה מכך גם לקבוע שניתנה למעשה לתובעת הזדמנות בכך לתקן את הפרת ההסכם אולם כאמור התובעת עמדה היא על קבלת מלוא יתרת התמורה בגין הציוד ובתשלום אחד, משמע עמדה היא על קבלת סעד שיכול לנבוע אך ורק כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבע.

בכל הנוגע לשאלה האם הוראת הקבע בוטלה או שמא לא בוטלה ותחת זאת חזר החיוב כאכ"מ, הרי שבעניין זה הנטל על הנתבע ולא מצאתי בחומר הראיות לבד מטענה כללית בעניין זה ראיה מפורטת וספציפית שתתייחס לתאריך הביטול, לדרך מתן הביטול וגם לא מצאתי אסמכתא בכתב על כך שניתנה הודעה על ביטול הוראת הקבע. מנגד על פי הכרטסת שצורפה לתצהיר גילוי המסמכים של התובעת נראה לכאורה שמדובר בהוראת קבע שחזרה בסימן של אכ"מ (ר' נספח ו' לתצהיר האמור). יחד עם זאת אינני סבור שלמסקנתי זו שלפיה לא שוכנעתי כי הוראת הקבע בוטלה קיימת השלכה על המסקנה שלפיה התובעת היא זו שהפרה את ההסכם. גם אם הנתבע לא פעל כדי לבטל את ההסכם כתוצאה מאי קבלת הזיכוי וזאת על רקע מסקנתי שלפיה לא שוכנעתי כי הוראת הקבע בוטלה ועל רקע העובדה שהנתבע עצמו מודה כי המשיך לעשות שימוש במכשיר, הרי שעובדה זו איננה גורעת ממסקנתי שלפיה התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם לראשונה על ידי אי מתן הזיכוי תוך זמן סביר. משמע כי בהעדר ביטול ההסכם על ידי הנתבע, גם אם מסקנתי תהיה כי בנסיבות אלה היה מחויב הנתבע להמשיך ולשלם את חשבונותיו ואי תשלומם היווה הפרה מצידו, הרי שכאמור התובעת הפרה לראשונה את ההסכם והמסקנות שיש להסיק מכך יפורטו מיד בהמשך פסק הדין.

במאמר מוסגר יצויין כי על פי החומר שלפניי ובעיקר על פי נ/3 שמהווה תמליל שיחה שנערכה בין הנתבע ובין נציגת התובעת בחודש שמרץ 09, נראה לכאורה כי נותר חוב על סכום קטן ביותר של כ – 80 ₪ שהנתבע היה חייב לתובעת באותו מועד, אני מפנה בעניין זה לעמ' 14 בתמליל. גם על פי מה ששמעתי היום בסיכומים עולה כי חלק מהזיכוי שהובטח ניתן רק בחודש מרץ 09 (סיבה נוספת להגיע למסקנה כי היה איחור במתן הזיכוי) ומסיבה זו למעשה יתרת החוב על פי התביעה בגין שיחות וחובות שוטפים עומדת על סכום קטן יותר בשיעור של 146 ₪ אשר אינם נתבעים בסופו של דבר בתביעה הנוכחית.

המסקנה שאני גוזר מכל האמור לעיל הינה כי בנסיבות העניין שעה שהתובעת הפרה לראשונה את ההסכם אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי יציאה וגם אין מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את יתרת החוב בגין הציוד, ויש להורות בעניין זה על השבת המכשיר לתובעת. מנגד יש מקום לחייב את הנתבע לשלם לתובעת את יתרת החוב בגין שיחות שוטפות. בעניין זה מודה הנתבע כי הוא אכן ביצע שיחות גם לאחר המועד שבו לפי שיטתו הוא ביטל את הוראת הקבע, ומכל מקום לאחר עיון בחשבונית נספח ד' 2 לתצהיר התובעת מסתבר כי בחשבונית זו קיימים תשלומים שוטפים בסך של כ-206 ₪ אשר אותם צריך הנתבע לכאורה לשלם לתובעת.

במאמר מוסגר מוצא אני לנכון לציין כי במהלך הדיון עלה בטיעוני הנתבע נושא של כ – 600 ₪ פקדון שלפי טענתו לא הוחזרו לו, טענה זו לא נטענה במסגרת ההתנגדות ודי בכך כדי להביא לדחייתה. אולם יתרה מכך לא מצאתי שהוגש בפניי חומר ראייתי שתומך בכך שאכן קיים חוב כאמור. לפיכך גם לגופו של עניין אני דוחה את הטענה האמורה.